מגיבה לתמר קורן שהגיבה לתגובתי .לצערי אפילו חיילים נחשבים לפחות " גיבורים" כאשר הפגיעה שלהם היא " רק" נפשית.ראיתי סרט על חיילים שחזרו ממלחמת המפרץ.הפצועים ללא אברים התקבלו ברחמים ובכבוד ואילו חיל אחד שחזר שלם בגופו היה צריך להלחם על זכויות של נכה מלחמה כי היה לו טראומות ולא הצליח לתפקד.הבעיה היא בכל המגזרים והחברות בעיות נפשיות לא תמיד נראות כלפי חוץ ולא בשלב הראשוני של ההכרות ולכן בראיון עבודה הם יכוליםמלעבור שלבי בחינה ולאחר מכן יכטלה לבוא התפרצות.

שאלה מתמר קורן מקבוצת הינשופות: האם החברה מתייחסת אחרת לפגועי נפש כתוצאה ממלחמה, ואז הם גיבורים, לעומת פגועי נפש אחרים?

תגובה להרחבת הדילמה. אני שותפה לדעה שלך. שבחברה העכשווית סביב פגועי נפש יש סטיגמות קשות. היום לצערנו אנשים רבים נכללים בקטגוריה של פגועי נפש (הלומי קרב, נפגעי פעולות טרור)  ועם זאת, רבים חיים בבידוד חברתי כמעט מוחלט ונמנעים מכל קשר עם הסביבה החיצונית. שילובם בחברה נותן  להם אלטרנטיבה, מסכימה איתך שעלינו כחברה לשלב אותם בתוך חיינו במסגרות, העבודה, החברה, הפנאי, ההשכלה ועוד.

מצד אחד אני לא תומכת בעמדה זו וחושבת שיש לשלב בחברה פגועי נפש כמובן מי מבניהם שאכן יכול. חשוב לשלב בחברה שלנו את השונה כל הזמן מדברים על החשיבות של הענין צריך גם להתחיל וליישם זאת בפועל בחברה ולהראות שאכן הדברים אפשריים. אני מאמינה שכמו שבוחנים את יכולתיו של המורה כך גם יבחנו את יכולתו של פגוע הנפש.

בקריאה חוזרת של המקורות מתחדדת לי הדילמה יותר ויותר הבעיה האמיתית במתמודדים עם בעיות נפשיות היא שמצבם לא שחור לבן זה לא שהם כל הזמן במצב לא טוב לא תקין ואז רק מרחמים עליהם .הבעיה שיש להם רגעים תקינים כמו תחילת מלכות שאול – ואז הכל נראה תקין ופתאום יש רגעים של רוח רעה שמשתלטת דכאון או דפרסיה השינויים האלו הם גורמים לקושי העיקי שלנו לתת למתמודדים סמכות חינוכית וייצוגית למרות שכמובן אין לפסול אותם באופן גורף

הסיכום, ומה שהוסיף לי המאמר כתבתי בשרשור המקורי בשאלות 5-7