זה היה הרצל שאמר בקונגרס היהודי הראשון (אוגוסט 1897)
ש”הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים”.
למדינה שעליה חלם קרא “מדינת היהודים”, ולארץ קרא “ארצנו”, “הארץ המובטחת”,
וגם: “מולדתנו ההיסטורית הבלתי נשכחת”. מי הבטיח? מה היסטורי? איך שלנו?
איך שלא תהפכו בזה, בסוף בסוף תגיעו לפסוק 18, בספר בראשית טו:
“ביום ההוא כרת יהוה את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת”.
שם הארץ הפכה להיות מובטחת לנו, ומאז היא מולדתנו ההיסטורית.
הנה האבסורד: חילונים אינם מאמינים באלוהים.
לכל הפחות הם אינם מאמינים שחובה עליהם לקיים את כל 613 המצוות שקבע.
חילונים גם אינם מאמינים שהתורה נכתבה מפי האלוהים, אלא שהיא אסופה מיתולוגית,
המהווה מסד תרבותי מלא הוד וחכמה. וכך: אלוהים שהוא רעיון מטפיזי, נפגש עם אברם שהוא דמות מיתולוגית,
והם סגרו ביניהם הבטחת נדל”ן במזרח התיכון לעולמי עד. בזה אנחנו מאמינים!
לא רק מאמינים, אלא נכונים בשם האמת הזאת להרוג ולהיהרג, ואף להקריב בשם כך את ילדינו.
רות פירר, שחקרה את תכנם של ספרי הלימוד בהיסטוריה לפני הקמת המדינה ולאחריה, סיכמה:
“מחקר זה העלה, למרבית ההפתעה, שגם ספרי הלימוד החילוניים נזקקו להבטחה האלוהית,
כאחד הטיעונים להצדקת זכות עם ישראל על ארץ ישראל”. ומכיוון שאין לנו הסבר משכנע חלופי,
על מה ולמה כל ההרג הזה, אנחנו חייבים להעביר את מורשת הדת היהודית,
שבתוכה כלולה ההבטחה הסיפורית ההיא, מדור לדור. ואת זה עושים באמצעות מערכת החינוך.
קרן זנו – אני מסכימה עם מה שכתבה במאמרה רות פירר, אנו חייבים להעביר את מורשת הדת היהודית מדוד לדור ואת זה עושים דרך מערכת החינוך ולכן זוהי אינה הדתה . היכרות התלמידים עם הסמלים, המקורות והאישיים הם מבחינת חובת המדינה לאזרחים.
