בספרו מדבר פורמן על תהליך ההדתה בממסד הישראלי כולו, מראשית המדינה ועד ימינו אנו. הפרק המוקדש לחינוך סורק פורמן את מסגרות החינוך  מהגן ועד מוסדות השכלה גבוהה ומראה כיצד מיום כניסתו של הילד הישראלי למסגרת חינוכית הוא חשוף לתכנים דתיים בספרים (גם בספרי שכלל אינם קשורים לתחום המורשת כגון גאוגרפיה וחשבון) , בטקסים, באופן בלתי מודע כאשר בבית ספר חילוני מלמדים מורים דתיים ואפילו בקביעת תאריכים- למשל  דחיית יום העצמאות כשנופל בשבת. פרומן מציג את משרד החינוך ושלוחותיו כשופר של העברת תכנים דתיים הוא טוען שכל שרי החינוך בעשורים האחרונים היו פרו מסורת ודת ומונה בהם את : פירון, בנט וסער. זהו פרק המביא יריעה היסטורית רחבה של תהליך ההדתה והתעצמותו במערכת החינוך.

תגובות:

שלומית פרץ – הכותב פתח לנו אשנב לחשיבה ביקורתית על נושאים שהפכו מובנים מאליהם במערכת החינוך ובינהם : לימוד החגים, חיבור בין דת למדינה בספרי אזרחות, הכנסת ילד תמונת ילד חובש כיפה בספר אנגלית ועוד.
פורמן גרם לנו לחשוב האם הנכון השימוש בסמלים ותכנים מסוימים? האם יש לשמרם למוסדות החינוך הממלכתי דתי בלבד? האם עלינו לתת בחירה לתלמידים בעת הוראת נושא עם תוכן יהודי דתי? האם יתכן חינוך ישראלי ללא מושגים יהודיים?
החשחפה לחשיבה מסוג זה סייעה לנו לפתח חשיבה ביקורתית מעמיקה הוסיפה פרספקטיבות שכמעט לא הכרנו.