אחת מן הסוגיות המעוררות מחלוקת גדולה בחברה הישראלית
נוגעת לאי השוויון בחלוקת הנטל הביטחוני.
על פי הסדר שנקבע עוד בראשית ימיה של המדינה,
נדחה גיוסם לצבא של תלמידי ישיבה “שתורתם אומנותם”1,
אלא שבסופו של דבר, רבים מהם נפטרים מן השירות הצבאי כליל.
לאלה מצטרפים אזרחים אחרים במדינה שאינם משרתים בצבא מסיבות שונות:
אי-כשירות רפואית, איכותית או תפקודית; תושבוּת בחו”ל;
טעמי דת ומצפון2; נשים נשואות; בני מיעוטים; ועוד.
– בני לוי לא היו חלק מצבא ישראל מכיון שעסקו בעבודת הקודש. אך עקב כך, לא היתה להם נחלה ולא היה להם חלק בשלל שנלקח במלחמות.
– בעל ה”חזון איש” אומר שהפטור היחיד במלחמת מצווה (שזוהי מלחמה שהיא פעולת מגן ושנכפתה על עם ישראל), הוא מטעמים רפואיים בלבד.
– ר’ דוד צבי הופמן אומר כי המשתמט מחובת השירות הצבאי גורם לחילול ה’.
– כותב המאמר טוען כי דבריו של הרמב”ם לפטור עקב “תורתם אומנותם” לא הובן כהלכה.
– כטתב המאמר טוען כי שחרור גורף של לומדי התורה משירות צבאי, נוגד את הערכים הדמוקרטיים וסותר את ערכיה של המדינה היהודית.
המקור מוסיף בניתוח והבנת הדילמה שהוצגה בכך שמובאים בו אף מקורות מהתורה/דעות של רבנים על כך שאי אפשר להיות פשוט פטור משירות צביאי וזהו. יש לכך השלחות (אי קבלת נחלה לדוגמא), והוא נותן הסתכלות יותר מחודדת ושונה על סוגיה זו.
