"טרם השיעור, עליו לשקול, מתוך יושרה מקצועית ואינטלקטואלית ובאופן ביקורתי ורפלקטיבי, אם הנושא הנדון הוא מבחינתו פוליטי (יש דעות לגיטימיות אחרות משלו בשיח הציבורי, שהוא מקבל את קיומן ומוכן להשמעתן), אידאולוגי (יש דעות לגיטימיות אחרות משלו, הוא מוכן לסבול את השמעתן וקיומן במרחב הציבורי אך הוא מתנגד בחריפות להציג אותן כלגיטימיות במרחב החינוכי שבו הוא פועל) או מוסרי (דעות אחרות בשיח הציבורי פסולות בעיניו מכול וכול). רק אם המורה משוכנע שמדובר בדיון מוסרי ורק אם הוא וידא שהתקיימו שאר התנאים, יהיה זה ראוי שהוא יביע את עמדתו באופן נחרץ. גם אז עליו להיות מוכן להתעוררות דיון־עמדות, אך בהקשר זה מתוך הכרה כי מטרתו אינה פוליטית (מתן הזדמנות הוגנת להשמעת מגוון נקודות מבט) אלא חינוכית: הזדמנות לתלמידים לערער על העמדה הנחרצת של המורה וכתגובה, הזדמנות עבורו לשכנע אותם בצדקת הטיעונים המוסריים. ביקורת אפשרית על תנאי זה היא שמדובר בתנאי סובייקטיבי (מה מוסרי?), שכל מורה יפרש אותו כרצונו. תשובתי לכך היא שבמציאות הפוסט־מודרנית (וזו הישראלית בפרט) קשה עד בלתי־אפשרי ממילא להגיע להסכמות מלכתחילה על ההבחנה המדויקת בין מוסרי לאידאולוגי, ואין ברירה אלא לסמוך על המורה ולהשאיר זאת לשיקול דעתו וליושרתו המקצועית והאינטלקטואלית. אולם, לאור ביקורת זו יש להוסיף לתנאי זה את הדרישה שהמורה ינמק לפני התלמידים מדוע לדעתו זהו דיון מוסרי, כך שהם יוכלו להפעיל חשיבה ביקורתית כלפיו לגבי סיווג הדיון כמוסרי. במקרה שהמורה מנתח את הדיון כאידאולוגי, הוא יכול להביע את עמדתו ולשוות לה אופי נחרץ ופסקני, אך עליו להבהיר לתלמידים כי במרחב הציבורי במדינה יש דעות לגיטימיות אחרות, ואילו לו או למוסד החינוכי שבו מתקיים הדיון, או לשניהם, חשוב לחנך אותם לעמדה המסוימת המוצגת על ידו. בכך הוא יעמוד בתנאי ההוגנות. אם ברצונו להמשיך לחסות בצילה של גישת החינוך הפוליטי, עליו גם להקפיד כי הסגנון האידאולוגי של הדיון לא יהפוך לנורמה העיקרית שלו, אלא רק היוצא מן הכלל, שניתן להצדיקו"
מירב פחימה – לטענת כותב המאמר, אימוץ גישת החינוך הפוליטי במסמכי המדיניות של משרד החינוך בשני העשורים האחרונים הוביל אנשי חינוך רבים להכרה בחשיבות הדיון בפוליטיקה בבית הספר ולאמונה שיש דרך לעשות זאת גם מבלי לחטוא באינדוקטרינציה. המאמר מציע מסגרת תאורטית להבנת נקודת המבט הסובייקטיבית של המורים בנוגע לסגנונות דיון שונים באקטואליה שהם מובילים בשיעור. מודעותם של מורים לשאלה אם סגנון הדיון שהם מנהלים הוא פוליטי, אידאולוגי, מוסרי או א־פוליטי, עשויה לסייע להם בהפעלת שיקולים אתיים ופדגוגיים לגבי דילמת השיתוף בעמדותיהם. כותב המאמר מבחין בין סגנונות שונים של דיונים שמנהלים מורים בכיתה – מוסרי, פוליטי או אידיאולוגי ועל פי סיווג נושא הדיון מקנה הכותב כלים פרקטיים כיצד לנהל שיח ראוי.
