הטיעון המרכזי שראשי הציבור החרדי נאחזים בו בדיון על אודות הגיוס לצה”ל
נוגע בפטור בסיסי מן השירות בצבא בשל לימוד התורה בישיבה.
האמנם קיים בסיס הלכתי לפטור שכזה?
מהיכן נובעת המוטיבציה למאבק לטובת גיוס החרדים?
מתוך דיון הלכתי הבוחן את טיעוני הבסיס של העולם החרדי,
פונה הרב שי פירון לעסוק בשפה והסגנון המאפיין את הטיעונים החרדיים,
אשר בנידון דידן אינם חשובים פחות מתכני הדיון עצמו.
טליה יום-טוב – כותב המאמר טוען כי ישנם אנשים שיעדיפו שהחרדים ישתלבו בשוק התעסוקה מכיוון שמספרם גדול בתוך האוכלוסיה, והם מסכנים את עתידה של מדינת ישראל אם אחוז גדול מהם לא יעבדו.
הכותב אף עוסק בכך שהדיבור לא צריך להיות על חלוקה בנטל באופן שווה מכיוון שיש פלח מסויים באוכלוסייה שלא נושאים בנטל באופן שווה אבל הם כן מבצעים שירות צבאי כלשהו. פלח זה מורכב מבני ישיבות (ביני”שים), ספורטאים, נח”לאוים ועוד שהם מבצעים שירות צבאי אך לא באופן שווה (שירות מקוצר).
לטענתו של כותב המאמר, לתלמידי חכמים (שהם אחוז קטן מהאוכלוסיה) ניתן לתת פטור משירות צבאי. אך עבור בחורי הישיבה (שיושבים ולומדים תורה אך הם לא תלמידי חכמים) יש לשקול לזכות בדחיית שירות ולא בביטולו.
בדברי חז”ל מצויין כי “חכמים אינם צריכים שמירה” אך עניין סה לא רלוונטי למציאות הקיימת מאז קום המדינה (איומים בלתי פוסקים מכל המדינות המקיפות את ארצנו).
גם במאמר זה מוזכר העניין שלשבט לוי אין חלק ונחלה בארץ מכיוון שהם לא יצאו למלחמות, אך לא כך כיו םבארצנו עבור הפטורים משירות צבאי (מאפשרים להם לקנות דירה).
בנוסף, מצויין לגבי שבט לוי ששבט זה כן נטל חלק במלחמת מצווה. ושמלחמת מצווה היא חלק מעבודת ה’ לדברי הרב קוק.
לדברי כותב המאמר, שירות צבאי משותף הוא חלק מהזהות שלנו.
מאמר זה הוסיף בניתוח והבנת הדילמה נקודות נוספות שמחדדות שאכן שירות צבאי למגזר החרדי הוא דבר הכרחי וחשוב לצורך קיומה והתנהלותה התקין של מדינת ישראל
