בשנת 1939 כתב ריגר ספר המתאר את מערכת החינוך שבראשה עמד.
בין השאר הוא התייחס לחסרונה של תודעה יהודית בקרב הילדים דאז.
בעניין זה הוא מצטט מדברי הסופר רבניצקי: “החנוך הדתי, מלבד ערכו כשהוא לעצמו,
עוד מרובה חשיבותו בהשפעתו הלאומית על החניך. שהרי הדת והלאומיות, אחוזות ודבוקות הם זו בזו”.
רואים: ציונות ויהדות, חד הם. ריגר מחזק רעיון זה ומוסיף:
“התורה שימשה לנו בכל מהלכנו ההיסטורי נשק הכנה לאומי טוב מאין כמוהו.
איש התורה הישראלי היה במשך דורות החיל האלמוני של עם ישראל.” ועוד:”
תרבותנו הלאומית היתה במיטב גילוייה בכל הדורות תרבות דתית,
ואשר על כן איננו יכולים ואיננו רוצים להיבטל ממנה.”
את התרבות הדתית קיבלו התלמידים בבתי הספר. חמישית מזמן הלימודים בבית הספר היסודי החילוני
הוקדשו למה שנקרא “לימודי קודש”: תורה, נביאים, כתובים, משנה וגמרא.
זה לא נראה הרבה בהשוואה לבתי הספר הדתיים לאומיים, שלמדו אז לימודי קודש במחצית משעות בית הספר
על כן מבהיר ריגר: “ההבדל במערכת השעות בין טיפוסי בתי הספר יקטן,
אם נשווה את מספר השעות המוקדש ללימודי היהדות בכלל”. מה זה לימודי יהדות בכלל?
הדתה של תכנים כלליים. וכך עברית למדו ממקראה, שתכניה סודרו לפי החגים היהודים;
גאוגרפיה הפכה למולדת, והיסטוריה נלמדה כדברי ימי עמנו. במסגרת זאת,
תולדות העת העתיקה נלמדו באמצעות ספר התנ”ך, כאמת לאמיתה, לרבות הגיבורים הדמיוניים
ומעשי הניסים של אלוהים. כך, חישב ריגר בספרו, לימודי היהדות הגיעו גם בבתי הספר החילוניים
עד קרוב למחצית שעות הלימודים.
ואשר לעתיד, כותב ריגר, מנהל החינוך החילוני: “עתידנו הלאומי והאנושי דורש את החייאת הדת בתוכנו.
לבית הספר העברי מחכה תפקיד חשוב בשטח זה”.
