בשנה שעברה (אביב תשע"ח) דווח על התפרצות של מחלת החצבת באחד היישובים בשומרון.
התעורר חשד שבישוב זה רבים מהתושבים, מבוגרים וילדים, אינם מחוסנים,
ומשרד הבריאות איים לחסן את תושבי היישוב בכפייה כדי למנוע מגיפה של חצבת[.
הרופא שפנה לתושבים בעניין זה נסמך על פקודת בריאות העם משנת ת"ש (1940),
שלדבריו נותנת לו סמכות זו, מפני ש"מחלת החצבת היא מחלה זיהומית מדבקת מאוד,
ובאחוז קטן מהמקרים סיבוכי המחלה עלולים להיות קשים ואף לסכן חיים".
החיסונים מקנים הגנה טובה מפניה. כל ילד בישראל מקבל חיסון נגד חצבת בינקותו,
ואחר כך חיסון שני בבית הספר.

להמשך קריאה לחצו כאן

תגובות:

אף שהיא פחותה מהסכנה של המחלה אין ליתן אותו בכח: ” ובאם יש ברפואה

עצמה איזו סכנה, אבל הרופאים נוהגין ליתן רפואה זו לחולה שיש לו מחלה מסוכנת,

שמידת סכנה של הרפואה פחותה הרבה מסכנת המחלה, אין ליתן בעל כורחיה בכל

אופן“. הרב פיינשנטיין דן שם בהזנה בכפייה לחולה מסוכן, ונראה מדבריו שחשש

מסכנות אלו של טיפול בכח: ”בעל כורחו ממש שצריך להחזיקו בכח ולהאכילו – אין

לעשות כן לגדול בר דעת… צריכים להשפיע עליו לעשות כציווי הרופא, ואם לאו

אין שייך לעשות כלום“, נראה מדבריו שכפייה בימינו היא על ידי שכנוע בדברים.

כלומר אסור לכפות טיפול על חולה בעל כורחו. אלא בדרך של שכנוע והסברה של הסיכונים שהוא לוקח על עצמו.