במדינת ישראל ניתנים חיסונים למניעת מחלות מסוכנות כבר בגיל צעיר.
חיסונים אלה נועדו להגן, בין היתר, מפני מחלות שעשויות לעבור על ידי תיירים (או מהגרים)
ממקומות שבהם המחלה שכיחה, וכן כדי ליצור ‘חסינות עדר’ שעשויה להגן על חלקים בציבור
שאינם יכולים להתחסן (מסיבות שונות) או על האחוזים הבודדים שהחיסון אינו משפיע עליהם כראוי.
רוב גדול של הציבור מקבל את החיסונים בהסכמה, אולם ישנן קבוצות מיעוט החוששות מפני החיסונים
ומסרבות לקבלם – מסיבות אידיאולוגיות, דתיות, או מחששות לסכנות הנלוות לחיסונים אלה (לטענתן).
בהקשר זה עולה השאלה: האם ניתן באופן עקרוני להטיל סנקציות על מי שאינם מתחסנים
או אפילו לכפות אותם להתחסן?
איריס טובל, חדווה אפרת נס – תוך המאמר עולה כי הכפייה איננה אפקטיבית,ההתנגדות אינה פוחתת מכיוון שהיא פוגעת בזכותו של האדם לפעול בהתאם לעקרונות שהוא מאמין בהם. בכפייה פיזית יש גם משום פגיעה באוטונומיה של האדם על גופו, דבר המשפיע על נכונותו של האדם להתחסן. מצד שני יעילות טובה יותר נמצאה על ידי הפעלת סנקציות כגון הפחתת קצבאות או פרסום בקהילה של מי שאינו מחוסן.
