בפיצרייה סמוכה למקום מגורי נתלה שלט גדול ומאיר עיניים: “פתוחים בפסח כרגיל!". אף על פי שאני מאוד מחבב את הפיצה הזו, ובפסח אני אוכל חמץ מאז ומתמיד, גם השתא, משהו בתוכי החמיץ למראה השלט הכמעט מתריס הזה. אותה תחושה שיש לי כשאני פוסע בחוצות תל אביב בחול המועד פסח, וחוזה באנשים האוכלים חמץ להנאתם בבתי קפה ובמסעדות. כי זה בדיוק ההבדל בין מדינת כל אזרחיה ובין מדינת היהודים. איסור אכילת חמץ בפסח הוא מנהג יהודי בסיסי, והעובדה שמתעלמים ממנו באופן כה בוטה בפרהסיה מפריעה לי. לא במובן הדתי אלא הלאומי. ומה עם העיקרון המקודש של “חיה ותן לחיות", מיד תשאלו? אז זהו, שהעיקרון הזה לא ממש מדויק. כי עבור הציבור הדתי וגם המסורתי, מגזר ענקי בישראל, מראה כזה של אנשים האוכלים פיתות בפומבי באמצע העיר העברית הראשונה מכווץ את הלב. תחשבו על הורים צעירים הנוסעים לתל אביב כדי לבלות בחול המועד, וצריכים להסביר לילדיהם מדוע מה שהם רואים מסביבם הוא ההפך המוחלט ממה שמחנכים אותם בבית. במילים אחרות, החופש של האחד הוא העונש של האחר. מה שהציבור הליברלי מגדיר כחירות, פוגע ברגשות של ציבורים אחרים. זה לא אומר שצריך תמיד להתקפל בפני אותם ציבורים. אבל בהחלט צריך להתחשב בהם.
