א. וְרוּחַ ה’ סָרָה מֵעִם שָׁאוּל
חלקו הראשון של הפרק עסק במשיחת דוד, וכעת חוזר הכתוב לשאול ולקורותיו לאחר ששמע על סיומה הצפוי של ממלכתו ונתינתה לאחר:
(יד) וְרוּחַ ה’ סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת ה':
הפעלים בפסוק – “סָרָה… וּבִעֲתַתּוּ” – הם בלשון עבר מוקדם, כלומר:
בפועל התרחש מה שמתואר בפסוק לפני המסופר בפסוקים הקודמים.
דומה שלא בכדי הדגיש זאת הכתוב. בפסוק הקודם נאמר “וַתִּצְלַח רוּחַ ה’ אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה”.
מסתבר, שרוח ה’ שסרה עוד קודם לכן מעם שאול היא שצלחה על דוד, ממש כשם שאירע בשעתו לשאול:
“וַיָּבֹאוּ שָׁם הַגִּבְעָתָה וְהִנֵּה חֶבֶל נְבִאִים לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם” (י’, י);
“וַתִּצְלַח רוּחַ אֱ-לֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד” (י”א, ו).
