חוק חג המצות ( איסורי חמץ , ( תשמ”ו1986- חוק אחר שעורר מחלוקת ציבורית היה החוק האוסר על הצגת מוצרי חמץ בפרהסיה במהלך חג הפסח לצורכי מכירה או צריכה . החוק לא חל על יישוב שתושביו אינם יהודים , או על חלק של יישוב שמרבית תושביו אינם יהודים , או שמרבית בתי העסק השוכנים בו אינם של יהודים . החוק גם לא חל על יישובים שיתופיים כמו קיבוצים , שבהם בתי העסק מיועדים לצריכת תושבי המקום . ח”כ אבנר שאקי ( מפד”ל , ( שיזם את החוק , הסביר כי הצעתו לא נועדה למנוע ממי שחפץ בכך לקנות או לאכול חמץ , אלא למנוע פגיעה ברגשות דתיים , שכן ההלכה היהודית אוסרת לא רק על אכילת החמץ , אלא גם על ראייתו . שאקי התייחס אל הצעת החוק כאל חלק מהמאמץ של המפלגות הדתיות ” להבטיח את דמותה היהודית של מדינת ישראל .
דורית כהן – לדעתי חוק חג המצות, איסור הצגת חמץ בפרהסיה הוא לעניין מאחר וגם אם איננו אנשים דתיים או מאמינים אין כל צורך לפגוע ברגשות האחרים ולעורר את זעמם. בלי כל קשר כי ישראל היא מדינה יהודי ודבר זה פוגע בדמותה.
קרן זנו – ארבע מצוות מהתורה עוסקות באיסור חמץ בפסח: לא לאכול חמץ, לא ימצא חמץ ברשותינו, לא יראה חמץ ומצוות עשה – להשבית את החמץ והשאור לקראת פסח. חוק זה לא נועד למנוע או לכפות על מי שמעוניין לאכול חמץ בפסח אך יחד עם זאת עלינו לזכור שחירות של ציבור מסויים יכול לפגוע ברגשות של הציבור הדתי והמסורתי במדינה כיוון שזהו איסור מהתורה ולכן חוק חג המצות חוקק כדי להתחשב בציבור זה. אני מסכימה עם דבריו.
