9. תיאור לדילמה המרכזית שלנו הוא החוק של חובת דיווח של רופא או פסיכולוג – חוק כלי יריה מדובר בחוק שמחייב רופא או פסיכולוג לדווח על מטופל המחזיק כלי יריה ולדעתו של המטפל יש בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור. מצד אחד זוהי הפרה של זכותו של האזרח לפי החוק הגנת הפרטיות (סעיף 2(9) התשמ"א – 1981 – "שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה", אך מצד שני הצלת חיי אדם בפוטנציאל. בעניין זה ישנה מחלוקת מה חשוב יותר, שלום הציבור והמטופל או הזכות לפרטיות – במקרה זה החיסיון הרפואי.   להלן מקור: חוק כלי הירייה, שפורסם בחוזר של משרד הבריאות ב-1992: https://www.health.gov.il/hozer/mk35_1992.pdf

4. האם המקורות הללו  מעשירים את חשיבתכם לגבי העמדה הראשונית? עמדתנו הראשונית העוסקת בשאלה, תומכת בשימוש באמצעים טכנולוגיים לצורך מעקב אחר אזרחים ובמטרה לצמצם ככל הניתן את התפשטות המגיפה. בתהליך איתור המקורות לעבודה, נחשפנו למגוון מאמרים העוסקים בהתנגשות שבין זכות הפרט לרשות הרבים. תחילה, היה חשוב לנו להבין מהי העמדתה של הממשלה בעת הנוכחית וכיצד היא מתכוונת להיאבק בהתפשטות המגיפה. כפי שהציגה בת אל בתגובתה, הממשלה העדיפה לפגוע בצורה קשה אך מושכלת בזכותו של הפרט לפרטיות ע"י שימוש באיכונים סלולריים לנשאים או חולי קורונה וזאת בכדי לנתר את מיקומם בטרם אובחנו כחולים או נשאים. פעולה זאת תאפשר לאתר את כל האנשים שנמצאו בקרבתם של החולים ולבודדם בתקווה לצמצם את התפשטות המגיפה. דוגמאות נוספת להתנגשות בין זכויות שנתקלנו בהן עוסקות בצמצום זכותו של אדם לתנועה במרחב וצמצום זכותו של אדם לפרנסה וזאת במטרה להקטין אפשרות הדבקה בין אנשים ובכך להיאבק במגיפה. החלטה כל כך משמעותית וחודרנית לזכותו של הפרט לא מתקבלת בהינף יד אלא לאחר דיונים מעמיקים שעורכים האנשים הבכירים ביותר במגזר הציבורי העוסקים בניהול משבר הקורונה. המצב הפוליטי הקיים במדינה (אין ממשלה והכנסת מושבתת) מעצים את הפגיעה האפשרית בזכויותיו של הפרט כאשר החלטות מסוג זה אינן עוברות בקרה בוועדות השונות בכנסת. סוגיא זו אף באה לפתחו של הערכאה הגבוהה ביותר (בג"צ) שכן מדובר בהפרה בוטה בזכותו של אדם לפרטיות וראוי שתעבור ביקורת שיפוטית. על אף נחיצותו של השימוש באיכון סלולרי למאבק במגיפה, בג"צ הגביל את הממשלה בשימוש באמצעי זה ובפרט שתוקם ועדת פיקוח פרלמנטרית על התקנון. בנוסף, נשיאת בית המשפט העליון, שישבה בראש הרכב השופטים שעסקו בעתירה, הגבילה את השימוש באמצעים אלו "אך ורק לצורך איתור מי ששהו בסביבת חולים עם ממצא מעבדתי חיובי לנגיף…" ניתן ללמוד מעמדתו הנוקשה של בג"צ, כי על אף המצב הסבוך והמורכב שאנו נמצאים בו כתוצאה מהתפרצות המגיפה, אין באפשרות הממשלה והעוסקים בניהול המשבר לעשות ככל העולה על רוחם וללא פיקוח הדוק על החלטותיהם שכן, לכל החלטה משקל עצום ועלולה להוביל לשינוי קיצוני ולפגיעה מהותית באורח חייו של הפרט.      

5.  האם המקורות הללו מעשירים את חשיבתכם לגבי העמדה הנגדית :    העמדה הנגדית של הדילמה גורסת כי בעקבות צעד חריג זה, שמאכן כל אזרח ומיקומו בכל זמן נתון,  שנעשה כחלק מתקנון תקנות לעת חירום על ידי ממשלת ישראל, פוגעת בצורה ישירה בזכות יסוד של האזרח, הזכות צכל אזרח לפרטיות. פגיעה בפרטיותו של אזרח מהווה הפרה בזכות יסוד, שלה משמעויות רבות לאותו האזרח, כאשר פגיעה בזכות זו עלולה להוביל לפגיעה בזכות ובחוקים אחרי, כחלק משרשרת טעויות בלתי נגמרות . בהסתכלות צעד קדימה, מבינים כי הפגיעה היא לא רק בטווח הזמן המיידי בזמן ביצוע האיכונים, אלא שישנה סכנה ברורה כי הממשלה תשתמש בנתונים אלו בעתיד הקרוב או הרחוק יותר, כאשר המדינה כבר לא תהיה בעתות חירום. או שיכול להתבצע ניסיון לנרמל את תקנות החירום ובכך לאשר תקנות אלו גם בשגרה, או לחילופין פשוט להחליט כי המדינה עדיין נמצאת בזמן חירום ( כי מי קובע מה הוא עתות חירום? ), כלומר פתיחת תיבת פנדורה אחת גדולה ומסוכנת.   במקור שהועלה, המתאר קטע מתוך מאמרו של יהודה אייזנברג אנו עדים לחוק נוסף אשר קיים במדינת ישראל, "איסור פרסום לשון הרע " אשר אומ ר כי אסור לפרסם דברים אשר יזיקו לאדם מסוים, עד רמת שמו הטוב, ולא רק פיזית. ובוודאי ראינו והיינו עדים אין ספור פעמים לכך ששמו של אגם הוכפש , במסגרת לשון הרע, במיוחד בעידן האינטרנטי בו אנחנו חיים כיום. תגובות, בלוגים, שיימינג מכוון ולא מכוון, טורי דעה בעיתונות לא מפוקחת, עמודי פייסבוק כאלו ואחרים, דפי מפורסמים ועוד… דוגמה מצויינת לכך היא באמת דוגמת האישה שהפרה בידוד וקיבלה הודעה מהשבכ על כך, ואשר החליטה להתראיין בנושא. די לקרוא את התגובות שהנ"ל קיבלה, כדי להבין את רמת דברי הנאצה הפוגעניים, ואת רמת הפגיעה בשמה הטוב של אותה האישה. וכל זאת נבעה מאחר נפגעה זכותה לפרטיות, זכות יסוד, והיא אוכנה על ידי השבכ.בעקבות כך נודע לציבור הרחב שהיא הפרה בידוד, והפגיעה בשמה הטוב לא איחרה לבוא. בהחלט מקור מעשיר , בזכותו ניתן לראות שהפגיעה לא נשארת רק בתחום הפרטיות ועלולה לגלוש כחלק מתגובת שרשרת לפגיעות נוספות. את המקור מארון הספרים היהודי שמתאר את ברכת בלעם את עם ישראל בעקבות כך ששמרו על פרטיותם עוד בתכנון מיקום האוהלים ומבניהם, אני מ פרש כעניין של סקרנות המתחיל בעניין הכי קטן ומגיע לרמות של ממשלה וכולי. הרי ברור לנו שאישור תקנות חירום המאפשרות איכונים של בני אדם לצורך זיהוי הפרות בידוד יגרור הד תקשורתי, יגרור סקרנות מגופים בטחוניים, מאזרחיים, מכלי תקשורת, מפלטפורמות שונות ומגוונות של העידן המקוון. הרי בוודאי שאם הממשלה יודעת כי אזרח א' הפר בידוד , אז בעידן של היום שהכל מתושר, ישנו סיכוי לא מבוטל שגם שכנו, שכונתו, ויותר מכך ירצו לדעת מזה ויידעו מי זה.  הרי אם הוא מפר את הבידוד אז איפה זכות התיבור לדעת את זה כדי להגן על עצמם ולדעת א להתקרב אליו? הרי בוודאי שחלק מהציבור גם ידרוש פרסום רשימה פומבית של כלל המבודדים/חולים בטענה שרק כך יוכלו להגן על עצמם, ואז תהיה כאן פגיעה נוספת , פגיעה בשמו הטוב של האזרח. בהקשר הסיפור של עם ישראל, ההקבלה הינה פשוטה. בוודאי שהיה עניין גם שלמנהיגי העם באותה התקופה תהיה " גישה" לאוהלים של בני ישראל, על מנת לדעת מה קורה שם . אולי מרד? אולי חטא כנגד השם? אולי רצח או אלימות במשפחה? התעללות בילדים? בוודאי שכאשר שמים את הדברים הללו על המאזניים אל מול הזכות לפרטיות, אז בוודאי שהם יותר חשובים מאחר ומדובר בהצלת חיים. אך עדיין ! בחרו עם ישראל ומנהיגיהם לשמור על צנעת הפרט, על הזכות לפרטיות כי הבינו שהחלת פרטיות על עניין קטן, כגון מיקום החלונות, משליך על החלטות הרבה ויתר גבוהות בהן הם עלולים להפגע ברמה הציבורית. אם החלון ממוקם בעיני כל, אז בוודאי מתישהו יעלה הרעיון של אחד ממנהיגי הציבור להסתכל לתוכו או להאזין , לטובת הכלל. אבל ברגע שמלכתחילה הוא ממוקם במקום מסתורי או במקום מ וצנע, כבר מוריד את הסיכוייןם לפגיעה בפרטיותו בצורה משמעותית.