בקום המדינה, אחד העקרונות שנכתבו במגילת העצמאות, הוא שמדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. משמע, כולם מחוייבים בשירות צבאי. מאז שנכתבו הדברים, חלו שינויים והיתגבשה תנועה פלסטינית. ערביי ישראל, שמלכתחילה היו במאבק מול המדינה היהודית שקמה, פיתחו הזדהות עם אחיהם הפלסטינים (שפה, תרבות). בנוסף, תחושתם של ערביי ישראל, לעיתים בצדק, שהם סוג ב’, רק העצים את הזיקה. לציין כי גם המגזר החרדי מקבל פטור. בראשית המדינה, בן גוריון קבע שיש לתת פטור משירות צבאי ל 400 תלמידי ישיבה על מנת למלא את הצורך הרוחני במדינה המוגדרת יהודית, וכן, בשל המכה הקשה שספג עולם הישיבות בזמן השואה. מאז, חל סוף והיום עשרות אלפים פטורים משירות ורק מיעוט מתגייס. על אף שלא דנים באוכלוסייה זו, חשוב לציין את העובדות בהקשר של שוויון זכויות חברתי. לדעתי, ערביי ישראל לא רוצים להתגייס לצבא. גיוס בכוח ייצור להם קונפליקט אל מול הפלסטינים וכולם ייצאו נפסדים. עם זאת, יש לשמור על עיקרון השוויון בתרומה של כלל אזרחי ישראל. הפיתרון הוא לחייב בשירות לאומי לבחירתם, במגזר היהודי או במגזר הערבי. לדעתי, זה יעודד וגם יחנך את התרומה לחברה ולמדינה דווקא יעצים את האוכלוסייה הערבית.

אורה שלום שמי עליזה דרור נהשועלים ואני כתבתי בטיעוני הנגד. אכן בסיס הטיון נגד הוא שאלתהאמון בין שני העמים שתי הדתות. יש כאן שאלה של אחריות המנהיגים כלפי הציבור. מי מבין המתגייסים הערבים יהיה נאמן למדינת ישראל?אייך נדע שהם לא משתייכים גם לארגוני טרטר? האם המדינה מסכנת את אזרחיה? בעקבות העבודה כאן חשבתירבות על חוק הלאום, האם ניתן ביכלל להפריד את המדינה מהדת?מה הסכנה שאורבת לנו העם היהודי בהפרדה והפיכתנו ללאום ישראלי ולא יהודי? והאם זה שווה את הסכנה בגיוס ערבים לצהל? תודה על ההתייחסות.  

שמי אורה איתן מקבוצת הצבים: שמעתי וקראתי את עמדת הנגד אני מסכימה בפה מלא בעיית האמון היא בעיה בסיסית בכל קשר בין בני זוג או עמיתים כלשהם. ברגע שאין אמון אין בסיס איתן ליחסים ואז כל בעיה קטנה הופכת לפיצוץ. כאשר האמון בין העמים וההכרה בזכיות 2 הצדדים יתחזק ממילא יבוא הרצון מצד 2 הצדדים לתרום למדינה